לסלוח לא אומר שהפגיעה הייתה מוצדקת, וזה לא מוחק את האחריות של מי שפגע. סליחה היא הדרך שבה אנחנו מפסיקים לתת לעבר להחזיק אותנו כבולים. גם במקום שבו הנפש פצועה והעבר עדיין כואב — יש תקווה. במשיח ישוע אפשר למצוא ריפוי, זהות חדשה, כוח לסלוח וחיי נצח. הוא היה שם גם ברגעים שבהם הרגשנו לבד, והוא עדיין מושיט את ידו. בין יום הכיפורים לסוכות, אנחנו זוכרים: אלוהים אינו רק סולח — הוא גם אוסף, מכסה ומעניק לנו בית בתוכו.

למה אלוהים לא פשוט סולח לנו? למה בתקופת התנ״ך היה צורך בקורבנות, ומה יכול לכפר עלינו היום, כשבית המקדש אינו קיים? בסרטון הזה אנחנו מרכיבים את ״המשקפיים הרוחניים״ ומנסים להבין בפשטות את הקשר שבין חטא, קורבן, משפט ומחילה. מהחטא הראשון בגן עדן, דרך עבודת הכוהנים בבית המקדש ועד לשטר החוב שנמחק בזכות המשיח — נגלה מדוע המעשים הטובים שלנו אינם יכולים למחוק את החוב שצברנו, וכיצד אלוהים עצמו סיפק לנו דרך לקבל סליחה אמיתית, מצפון טהור וקרבה אליו. ״וּבִהְיוֹתְכֶם מֵתִים בְּפִשְׁעֵיכֶם ו

שלום וברוכים הבאים לפרק הלפני־אחרון בסדרה שלנו! השבוע אנחנו נכנסים לאחת הפרשות המיוחדות ביותר – פרשת האזינו. בפרשת האזינו משה מלמד את שירתו האחרונה: שירה נבואית שמביטה אחורה על ההיסטוריה, מציבה מראה כואבת לעם ישראל על החטאים, אבל גם פותחת דלת לתקווה ולגאולה. השמיים והארץ נקראים לעדות על נאמנות ה׳, הוא הצור היציב שכל דרכיו משפט, ואב אוהב השומר על עמו כאישון עינו. השירה מזהירה מפני גאווה ושאננות – “וישמן ישורון ויבעט” – אך גם מזכירה שדווקא בתוך ההסתר והצרות ה׳ פותח פתח של תקווה

המשפט כבר נאמר, הפסק כבר נקבע – כולנו אשמים. אבל ישוע, השופט הצודק, בחר לשלם בעצמו את העונש שלנו. אז מה זה אומר על הגבולות שאלוהים מציב?...