בפרק השישי בסדרה על עשרת הדיברות אנחנו ממשיכים מהציווי "לא תרצח" אל הדיברה הבאה "לא תנאף". אם הציווי הקודם שמר על קדושת החיים, כאן אלוהים שומר על קדושת הקשר. מה המשמעות האמיתית של ניאוף לפי התורה? למה בתנ״ך העונש כל כך חמור? ומה הקשר בין דוד ובת שבע, הושע הנביא, והחיים שלנו היום – בעולם של קשרים זמניים ותרבות של ״לא מתאים? תחליף״?

האם אפשר "לרצוח“ גם בלי נשק ביד? בפרק הזה בסדרת עשרת הדיברות אנחנו נכנסים לעומק הציווי ״לֹא תִּרְצָח“ ומגלים שאלוהים מדבר לא רק על שפיכות דמים, אלא גם על המילים, המחשבות והכעס שיכולים להרוג מבפנים. נראה מה קרה לקין, לאחאב, לדוד ואיך ישוע העמיק את הדיברה הזו בדרשה על ההר, כשהסביר שהרצח מתחיל בלב. דרך סיפור אישי על מילה אחת שפצעה לב של אדם אחר, נבין מה המשמעות של שינוי לב אמיתי, ולמה אלוהים קורא לנו לבחור בחיים בכל יום מחדש.

השבת היא הרבה יותר מיום מנוחה. בתורה היא ניתנה כסימן ברית בין אלוהים לעם ישראל – סמל להשתייכות, לקדושה וליחס שלנו עם הבורא. אבל מה המשמעות האמיתית של "לזכור ולשמור את יום השבת"? ומה הקשר בין השבת שבתורה לבין המנוחה שהברית החדשה מדברת עליה?

רובנו גדלנו על זה שאסור "לקלל בשם אלוהים" אבל האם זה באמת כל מה שהתורה מתכוונת אליו? בפרק הזה נצלול לעומק הדיברה: מה המשמעות המקורית של "נשיאת שם ה׳"? למה זה היה כל כך חמור בעיני אלוהים עד כדי עונש כבד בתקופת המקרא? איך זה קשור להיותנו "אור לגויים"? ומה ישוע המשיח מלמד על אותנטיות מול צביעות דתית?